<h1>יד רמה — ב"ב</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ב קס"ו ע"א] אמר מר דהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף דהב. ומקשינן ודילמא דהבא פריכא בתרי דינרי דהבא קאמר. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. אי הכי רשאי נמי. דקתני דהב דינרין אמאי קתני אין פחות מה' דינרין דהב, לימא דינרי כסף קאמר ולית ליה אלא דהב בשני דינרי כסף. וה"ה דהו"ל לאקשויי נמי מאידך בריתא דכסף בדינרי, אלא מרישא לסופא עדיפא ליה לאקשויי מברייתא לחבירתא. א"ר אשי רישא דכתיב ביה דינרי בלא נו"ן דמשמע דינרי זהב, סופא דכתיב ביה דינרין. בנו"ן דמשמע דינרי כסף. וה"ה נמי להך בריתא אחריתי דקתני כסף בדינרי אין פחות מבשני דינרין דהב כסף לא מיתוקמא אלא כגון דכתיב ביה כסף בדינרי בלא נו"ן כדכתיבנא לעיל, ואשמעינן בחדא וה"ה באידך. ומנא תימרא דשאני לן בין דינרי לדינרין דתנן האשה שהיו עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה היו עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה ועמדו קינים בירושלם בדינרי זהב אמר רשב"ג המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין. כלומר בדינרי כסף, נכנס לבית המדרש ולמד האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. אלמא דינרי דינרי זהב משמע, דינרין דינרי כסף משמע. והאי תירוצא דרב אשי את"ל כפשטיה סליק, דדינרין בנו"ן לא משמע אלא דינרי כסף, לאו לאפוקי טעמיה דאביי קאתי, דכיון דלא משמע אלא דינרי כסף אסתלק ליה ספיקא דדינרי זהב מהאי שטרא לגמרי ולא שייך ביה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה כלל, אלא טעמא משום דשטרא גופיה לא משמע אלא דינרי כסף הוא. ואת"ל דרב אשי לאסוקי טעמא דאביי קאתי, צריך לפרושי דדינרי בלא נו"ן לא משמע אלא דינרי זהב, ואלו דינרין בנו"ן משמע הכי ומשמע הכי, הילכך רישא דכתיב ביה דינרי בלא נו"ן דינרי זהב משמע, סיפא דכתיב ביה דינרין בנו"ן כיון דמשמע נמי דינרי כסף יד בעל השטר על התחתונה. ומימריה דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין דאיתינן מינה ראיה במידי דמשמע נמי דינרי כסף קאמר, דהיינו דינרין בנו"ן. ומילתא צריכא עיונא.
<h2>דף יז.</h2>
[ב"ב נ"ה ע"ב] הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, וכי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' לפאה ולטומאה, אבל לשבת לא רבא אמר אפי' לשבת. וכ"ש לפאה ולטומאה דעליהו קיימינן. והיכן מצינו שהשדה נעשית רשות היחיד לשבת, דתנן [טהרות פ"ו מ"ז] הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורה"ר לטומאה בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן, ואוקמה רב אשי בפ' יציאות השבת [שבת ו' ע"ב] כגון דאית לה מחיצות. ואם היה מצר או חצב מפסיק בנתים נעשו כשתי רשויות היחיד לענין שבת. למאי הלכתא, לכי הא דתניא הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור ר' יוסי אומר אף בהעלם אחד מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. הדין הוא גירסא דמתיבתא. ולפום הדין גירסא הכין מיפרשא. קימא לן דהמוציא אוכלים בשבת פחות מכגרוגרת פטור. ואם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחד חייב, דכיון חדא העלמה היא העלמה מצרפה להי והוה ליה כמה דאפקינהו לתרויהו בבת אחת וחייב, בשתי העלמות פטור, דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק, וכיון דאיתידע ליה בנתים מקמי דגמרה לה הוצאה נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה דפטור, דידיעה הוא דמתיא ליה לידיה חיוב חטאת, וראשונה כי אתידע ליה לאו בר חיובא הוא, דחצי שיעור הוא, ואמטול הכי נעשית כמי שנקלטה או שנשרפה ותו לא חזיא לאיצטרופי בהדי בתרייתא, ולפיכך פטור. ורבי יוסי סבר אף בהעלם אחד, אם הוציא שתיהן מרשות (היחיד) [אחת] חייב כדאמרן, משתי רשויות פטור, כגון דאפיק חצי גרוגרת מרשות היחיד זו וחזר והוציא חצי גרוגרת מרשות היחיד אחר לרשות הרבים פטור, דאע"ג דחדא העלמה היא רשויות מחלקות והויא לה כל חדא מינייהו הוצאה בפני עצמה, ונעשה כמוציא חצי גרוגרת וחצי רביעית משקין דלא מצטרפי, אי נמי כמאי דהואי ידיעה בין הוצאה להוצאה דלא מצטרפי.
אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. כלומר הא דאמר ר' יוסי משתי רשויות פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, והיינו רשה"ר, דכיון דאי אפיק מחדא מינייהו לרשות הרבים שהיא בינתים חייב חטאת, על כרחין רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מוחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא. דכיון דמדאורייתא שרי לאפוקי מכל חדא מינייהו לכרמלית שהיא בנתיים נמצאו כולן כרשות אחת. אביי אמר אפי' כרמלית מפסקת ביניהן לעשותן שתי רשויות, דכיון דדינה חלוק מהן, שהמוציא מאחת מהן לרשות הרבים חייב ואלו המוציא מכרמלית לרשות הרבים פטור, רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן, אבל פיסלא לא רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק לענין שבת, והוא עץ ארוך מוטל לרחבה של רשות היחיד וממלא כל הרוחב, שנמצא מפסיק את רשות היחיד זו לשנים, אי נמי סלע גבוה וארוך כנגד כל הרוחב. ומסתברא דהאי פיסלא דאיפליגו ביה אביי ורבא ליכא לאוקומיה אלא כגון דלא גביה עשרה טפחים, דאי גביה עשרה טפחים מחיצה מעליאתא היא ובהא לימא אביי דלא מפסיק, אלא לאו כגון דלא גביה עשרה טפחים. והוא דהוי ד' אמות על ד' אמות, דאי לאו הכי הא קימא לן גבי גיטין דלא פליג רשותא לנפשיה, וכי היכי דגבי גט לא פליג רשותא לנפשיה גבי שבת נמי לא פליג רשותא לנפשיה, דרשות שבת כרשות גיטין, דגרסי' בגיטין בפר' הזורק [ע"ז ע"ב] ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו איגנדר ונפל בפיסלא אמר רב יוסף אי הוי ארבע אמות על ד"א פליג ליה רשותא ואי לא רשות אחת היא, ואוקימנא בחצרו דבעל וכגון דאושלה מקום בחצרו, דחד מקום מושלי אינשי שני מקומות לא מושלי אינשי, הילכך אי הוי ד"א על ד' וגביה שלשה טפחים פלג ליה רשותא לנפשיה ולא הוי גיטא, דשני מקומות לא אושיל לה, ואי לא רשות אחת היא וכמאן דנח גיטא בדוכתא דקימא ביה דמי והוי גיטא, דהא אושלה לדוכתא נהלה.
ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין. כי היכי דגבי גיטין אע"ג דקאי האי פיסלא ברשות היחיד פלג ליה רשותא לנפשיה, גבי שבת נמי פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, ואף ע"ג דלא גביה עשרה מחיצות החיצונות נעשות מחיצות לכל מה שבתוכן. וכי תימא א"כ האי כרמלית דאיפליגו בה רבה ואביי היכי משכחת לה, אי דרחבה ארבע אמות היינו פיסלא דקאמר אביי דלא מפסיק, ואלו אביי הא קאמר אפילו כרמלית מפסקת, ואי דאין רחבה ד"א אפילו רבא מודה דלא מפסיק וכל שכן אביי, ותסברא וכי יש כרמלית ברשות היחיד והלא רשות היחיד עולה עד לרקיע. אלא לא משכחת לה אלא כגון (קרקף) [קרפף] יתר מבית סאתים ושני בתים פתוחין לתוכו אחד מכאן ואחד כנגדו, ושניהן פתוחין לרשות הרבים (איסור) [אי נמי] כגון שהיה ביניהן רקק מים עמוק עשרה טפחים דהוה ליה כרמלית. אבל פיסלא דגביה שלשה ואין ברוחבו ארבע אמות אע"פ שהוא רחב יתר מארבע טפחים, אע"ג דבעלמא ברשות הרבים כרמלית היא, כיון דבתוך רשות היחיד קאי לא פליג רשותא לנפשיה. וכי תימא ולא יהא אלא מצר או חצב הא קי"ל דמפסיקין. שאני מצר וחצב דלאפסוקי בין שדה לחברתה עבידי ואמטול הכי מפסקי, אבל פיסלא דלאו לאפסוקי עביד, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה [ו]הוה ליה מכלל רשות היחיד (אלא) עצמה.
ואיכא נוסחי דאית בהו ר"י אומר אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. ולפום הני נוסחי הכי מפרשא. רבי יוסי אומר אף בהעלם אחד, אם כשהוציא לרשות הרבים הוציא לרשות אחת של רבים חייב, דכיון דלחדא רשותא אפקינהו ואיכנוף בחדא רשותא, רשות מצרפתן למהוי כחדא הוצאה וחייב, ואם הוציא לב' רשויות ושתיהן רשות הרבים אלא שיש הפסק ביניהן פטור דלא מצטרפי. ולא דמי לאכל שני חצאי זיתי חלב בהעלם אחד, דאלו התם בית הבליעה מצרפת ואלו הכא שתי רשויות נינהו ולא מצרפי. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, כלומר הא דאמר רבי יוסי לשתי רשויות של רבים פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, דהיינו רשות היחיד, שכיון שהיא מוחלקת משתיהן, שהרי המוציא ממנה לאחת משתיהן [או מאחת משתיהן] לרשות היחיד שהיא בינתים חייב, כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא מפסקא לשויינהו ב' רשויות, כגון רקק מים שאין רה"ר מהלכת בו והוא מפסיק באמצע רשות הרבים לרחבו ומגיע עד ביתו של זה, ולבית זה שני פתחים אחד מכאן לרשות הרבים זו ואחד מכאן לרשות הרבים זו שהרקק באמצע, והוציא חצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו וחצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו. והוא הדין בתל גבוה שלשה טפחים ורחב ארבעה טפחים דהוה ליה כרמלית, דאי קאי באמצע ברשות הרבים בין שני פתחיו של זה הפתוחין לרשות הרבים והוציא חצי גרוגרת מפתח זה וחצי גרוגרת מפתח זה חייב, דלא מפסקא כרמלית לשוייה להאי רשות הרבים כשתי רשויות, כדברירנא טעמא לעיל. אביי אמר אפילו כרמלית מפסקת לשויינהו כשתי רשויות הרבים דלא מצטרפי הוצאות להדדי, דכיון דדינה חלוק מדינא דרשות הרבים, שהרי המוציא מרשות היחיד לכרמלית פטור, מה שאין כן ברשות הרבים, מפסקת, אבל פיסלא לא מפסיק. רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק.
והאי פיסלא דאפליגו ביה אביי ורבא לפום הדין גירסא דמיירי בהפסקה ברשות הרבים, לא מתוקם אלא בעמוד גבוה תשעה ורחב ארבע אמות עומד ברשות הרבים, דכיון דבני רשות הרבים מכתפין עליו כרשות הרבים דמי, ואמטול הכי קסבר אביי דלא מפסיק. ורבא מודי ליה לאביי דכרשות הרבים דמי, מיהו קסבר כיון דרחב ארבע אמות פלג ליה רשותא לנפשיה לאפסוקי, מידי דהוה ארשות היחיד לענין גיטין, דאי הוי ארבע אמות על ארבע אמות אע"ג דכלה רשות היחיד היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד אחרת בפני עצמה, הכא נמי אע"ג דכלה רשות הרבים היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרה"ר בפני עצמה, וכיון דהיא עצמה מוחלקת משתיהן מחלקת בין שתיהן. והני מילי בעמוד גבוה תשעה טפחים ורחב ארבע אמות דהוה ליה רשות הרבים, אבל גבוה עשרה טפחים, לא שנא רחב ארבע אמות ולא שנא דאצבע מפסיק, דמחיצה מעליתא היא, ובמחיצה ליכא מאן דפליג. וכל שכן היכא דרחבה ארבעה, דהויא לה רשות היחיד, ואפילו רבה מודי דמפסיק, דהיינו חיוב חטאת דקאמר רבה. וכן היכא דגבוה משלשה טפחים עד תשעה ולא עד בכלל, אם יש ברחבו ד' טפחים או יתר מכן הוה ליה כרמלית, ואפילו אביי מודי דמפסיק וכ"ש רבא. וכי בעי רבא רחב ד"א הנ"מ גבי גבוה תשעה דאידי ואידי רשות הרבים היא. הילכך אי הוי ד"א על ארבע אמות חשיב ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה. אבל היכא דלא גביה תשעה כיון דעל כרחיך כרמלית הוא אפי' אביי מודי דמפסקת וכל שכן רבא.
ואע"ג דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין, הני מילי במידי דאידי ואידי חדא רשותא היא, דאי חשיב פליג רשותא לנפשיה ואי לא [לא] פליג רשותא לנפשיה. כגון עמוד גבוה שלשה ברשות היחיד או גבוה תשעה ברשות הרבים, דכיון דעמוד גבוה שלשה ברשות היחיד כרשות היחיד דמי, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה והוה ליה כרשות היחיד בפני עצמה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה וכולה חדא רשות היחיד היא. והוא הדין גבי עמוד תשעה ברשות הרבים, דכיון דרשות הרבים היא, אי חשיב פליג רשותא לנפשיה למהוי כרשות הרבים בפני עצמה, ואי לא כולה רשות הרבים אחת היא. אבל היכא דהוי פחות מתשעה כיון דרחב ארבעה טפחים הוה ליה כרמלית ואע"ג דלא חשיב על כרחיך רשות בפני עצמה היא. ואע"ג דכי האי גוונא גבי גיטין לא פליג רשותא לנפשיה, התם משום דמיירי ברשות היחיד ואין כרמלית בתוך רשות היחיד שרשות היחיד עולה עד לרקיע, וכיון דעל כרחיך כלה רשות היחיד, ולא הוי ארבע אמות נמי כי היכי דלהוי חשוב למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, הויא לה כולה רשות היחיד אחת. אבל ברשות הרבים דמשכחת בה כרמלית ומקום פטור באמצעה כרמלית נמי מפסקת.
ומסתברא דהוא הדין נמי למקום פטור, דטעמא דכרמלית דמודי בה אביי דמפסקת ברשות הרבים לאו משום דאסור להוציא מרשות הרבים לתוכה הוא, דהא הכא בחיוב חטאת עסיקינן וחיובא דאורייתא, וכיון דמדאורייתא מותר להוציא מרשה"ר לכרמלית לא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. אלא טעמא דכרמלית דמפסקת משום דדינא חלוק מרשות הרבים, שהמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד חייב, מה שאין כן במוציא מרשות היחיד לכרמלית. וכיון דטעמא משום הכי כל שכן מקום פטור, דהשתא כרמלית דאית בה איסורא דרבנן ודמיא לרשות הרבים לענין איסורא, דלא שנא מרשות היחיד לרשות הרבים ולא שנא לכרמלית אסורא מדאורייתא אי מדרבנן חשיבא כרמלית רשות בפני עצמה היא ומפסקת ברשות הרבים, גבי מקום פטור שדינה חלוק לגמרי מרשות הרבים, שהמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים חייב ואלו מרשות היחיד למקום פטור מותר לכתחלה, לא כל שכן דמפסיק. וכי תימא מה לכרמלית שאסור להוציא ממנה לרשות הרבים, תאמר במקום פטור שהוא מותר, הא ברירנא דטעמא דכרמלית לאו משום איסורא דרבנן הוא, דלא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. הילכך כל היכא דרשות היחיד מפסקת לכולי עלמא פטור, וכל היכא דרה"ר מפסקת ואין ברחבה ארבע אמות, כגון עמוד תשעה ואין ברחבו ד"א דכולי עלמא לא הוי הפסק וחייב. כי פליגי בכרמלית והוא הדין למקום פטור, אי נמי [עמוד ט'] ברה"ר והוי ד"א, דרבה סבר כרמלית אינה מפסקת, וה"ה למקום פטור, וכ"ש רשה"ר, ואביי סבר כרמלית נמי מפסקת והוא הדין למקום פטור, אבל רשות הרבים נמי כגון עמוד גבוה תשעה כי הוי רחב ארבע אמות חשיב ומפסיק, וכל שכן כרמלית ומקום פטור. וקי"ל כרבא. וש"מ דהילכתא כר"י דאמר לשתי רשויות פטור אי נמי משתי רשויות דרשויות מחלקות, דהא כולהו אמוראי מסקי שמעתתא אליביה.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קל"ז ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהן קנה ואפילו עמד וצווח. נפקא מינה דאי מיית מקבל מתנה זכו בהו יורשין דידיה, אי נמי דאי הדר מקבל וקא ניחא ליה לא מצי נותן למהדר ביה דמעיקרא קננהו. ור' יוחנן אמר לא קנה. (ואין) [דאין] אדם מקנה לחבירו דבר על כרחו. א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו. לא קנה, וכאן בשותק ולבסוף צווח קנה, והוא דלא צווח בתוך כדי דיבור וצווח מעיקרו דקאמרינן דלא קנה, ממילא הדרי לנותן או ליורשיו, ולא אמרינן כל המחזיק בהן זכה. וההיא דגרסי' בכריתות פרק המביא אשם [כ"ד ע"א] אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, אם תמצא לומר אצווח מעיקרא קאי, וטעמא דמילתא דכי אקני ליה נותן אדעתא דלא הדרה ליה אקני, הילכך מקבל לא קני דהא אמר אי איפשי בהם, נותן נמי לא הדרי ליה דהא אסתלק מיניהו לגמרי, וממילא הוה להו הפקר, ודלא כרשב"ג דקאמר לקמן כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן היורשין, ליתא לדריש לקיש, דהא רבי יוחנן פליג עליה דריש לקיש בהא מילתא, דאמר רבי יוחנן צוח מעיקרו כולי עלמא לא פליגי, אלמא מודו ליה רבנן לר"ש ב"ג דזכו בהן יורשי נותן, וקימא לן ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דקימא לן דהפקר כי האי גוונא אפילו לגבי ההוא דאפקריה לא הוי הפקר עד דמפקר אדעתא דכולי עלמא, דתנן [פאה פ"ו מ"א] ב"ש אומר הפקר לעניים הפקר וב"ה אומר אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמטה. וקימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וכ"ש הכא דסוגיין כב"ה כמעשה דר' ישמעאל ברבי יוסי דפרק אלו מציאות [ב"מ ל' ע"ב] וכמעשה דרב פפא בפרק הגוזל בתרא, דהא דייקינן התם נהי דאפקריה לחמריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. ועוד דאפי' ב"ש נמי לא קאמרי אלא דלהוי הפקר לגבי ההוא דאפקריה אדעתא דידיה, אבל למהוי הפקר למאן דלא אפקריה אדעתא דידיה לא קאמרינן.
ואם תמצא לומר דההיא דריש לקיש אשתק ולבסוף צווח קימא, דקימא לן דקנה, וכיון דקאמר בתר הכי אי איפשי בה כמאן דאפקריה דמי, הא שמואל ורבי יוחנן פליגי עליה בהדיא, דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפי' עומד וצווח. אלא אפילו לבתר דאמר אי איפשי בה נמי קנה. וכיון דקנה בה ודאי לא הוי הפקר. ורבי יוחנן נמי מודי בה, דהא אסיקנא דלא פליגי. וברייתא נמי אליבא דרבנן בהכי סלקא, דאוקימנא בשתק ולבסוף צווח, וקאמרי רבנן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה, והא קימא לן המפקיר עבדו יצא לחירות. וכי תימא כיון דמעוכב גט שחרור אכיל בתרומה, אי הכי הא דאיבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אכיל בתרומה ואי לא ולא איפשיט, דתפשוט מיהא מתניתא דאכיל, אלא ודאי מדלא פשיט לה מהכא ש"מ דלא הוו הפקר כלל ודלא כריש לקיש. ונהי דבריתא לריש לקיש לא קשיא, דיכיל לתרוצה כי טעמא דמאן דאמר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, מיהו סוגיא דגמרא דלא פשיט לה מיהא מתניתא דאכיל ודאי לית ליה דריש לקיש. הילכך לית הילכתא כריש לקיש.
אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים ואמר הלה אי איפשי בהם אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי זכו בהן היורשין של ראשון ואמר רבא ואי תימא רבי יוחנן הכל מודים בצווח מעיקרו דלא קני שתק ולבסוף צווח דכ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק מינח ניחא ליה והאי דקא צווח מהדר הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטו לידיה מאי [א]צווח. וקי"ל כת"ק. ודוקא היכא דכי אתו לידיה צווח מיד ואמר אי איפשי בהן, אבל שתיק לבתר דאתו לידיה ולאחר כדי דבור צווח, אפילו רבנן מודו דקנה, דהא ליתיה לטעמא דכי לא מטו לידיה מאי אצווח. והני מילי בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. דיקא נמי דתני עלה כבר זכו בהן היורשין ולא קתני ברשותא דנותן קיימי. אבל בבריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה, אי נמי דקנו מיניה. וה"ה היכא דזיכה לו על ידי אחר, דכמאן דמטא שטרא לידיה דמי. והני מילי במתנה, אבל במקח וממכר כיון דמחייבינן ליה למיתב דמי לא קני בשתיקה לאיחיובי בדמים עד דמגלי אדעתיה בשעת הקנאה דניחא ליה.
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב מ"ג ע"א] הרי אמרו השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי והא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו. דאע"ג דקנו מיניה דאסתלק מינה [לא] (נהי ד)פקעה זכותיה דבעל חוב דידיה מינה, דלא יהא אלא דזבנה לאחריני, מי לא טריף לה בעל חוב מלוקח, ואם כן אמאי מכשרינן ליה לאסהודי ליה לשותפיה בגוה, כיון דברירנא מילתא דהוה ליה לדידיה חולקא בגוה הוה ליה נוגע בעדותו, דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, כי היכי דליתי בעל חוב דידיה ולטרפה מידא דשותפיה וליפטר בה מיניה דבעל חוב. ופריק הכא במאי עסיקינן דקביל עליה אחריות. לשותפיה, דסוף סוף מאי נפקא ליה מינה לאוקומה קמי בעל חובו, אי נמי פטר בה נפשיה מבעל חוב הוא בעי שלומי ליה לשותפי. ודייקינן אחריות דמאן אי דקביל עליה אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, דאי מפקי לה מיניה הא בעי שלומי ליה, אלא אחריות דאתיא מחמתיה. דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום דמעמידה בפני בעל חובו סוף סוף הא מחייב לשלומי ליה לשותפיה.
ושמעינן מיהא דכל היכא דהוי סהדא נוגע בעדותו ואפילו על דרך רחוקה ביותר דאתיא ליה הנאה מיניה פסיל לאסהודי בה, ואע"ג דלא ברירא מילתא דהאי אנפא דמטיא מינה הנאה איתיה גבי האי סהדא חיישינן ליה, דהא הכא דלא ידעינן אי איכא עליה בעל חוב ואי לא וקא פסלינן ליה מספיקא. ושמעינן נמי דשותפין לא מצו לאסהודי להדדי אלא במידי דמסתלק מיניה וקנו מידו, וקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא. ודוקא היכא דהויא תחילתו וסופו בכשרות, כגון דזבנוה תרוייהו לההוא מידעם מאיניש מעלמא ונפק מערער עילויה דההוא מידעם דדידיה הוא, דלא ליזיל האי שותף וליסהיד ליה לשותפיה דהאי מידעם דהאי מוכר הוה דהוה ליה נוגע בעדותו, אלא היכא דמסתלק מיניה הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות, דהא מעיקרא בשעת ידיעה כי אתידעא ליה האי סהדותא לית ליה להאי סהדא זכותא בגויה כלל דאכתי ברשות מוכר הוה קאי, והשתא נמי בשעת הגדה כיון דאסתלק מיניה לאו נוגע בעדותו הוא, הלכך הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות וכשר. אבל היכא דהויא תחילתו בפסלות, כגון דאתי לאסהודי ליה לשותפיה דמזבן זבנה, דכי זבנה שותפיה לתרויהו זבנה, ואשתכח דבשעת ידיעה בפסלות הוה, אע"ג דסופו בכשרות פסול, כדמיברר בפרק יש נוחלין [לקמן קכ"ח ע"א] גבי פיסול קרובין, ופיסול נוגע בעדותו נמי כפיסול קרובין דמי דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו, וכל שכן דהתם סתמא קאמרינן עד שתהא תחילתו וסופו בכשרות ומשמע דהכין דינא בכולהו אנפי דפסולי עדות.
תדע דהא טעמא דמילתא משום דבעינן עד או ראה או ידע אם לא יגיד, שיהא ראוי לעדות בין בשעת ידיעה וראיה בין בשעת הגדה, והאי טעמא כי היכי דשייך בשאר פיסולי הכי נמי שייך בפיסול נוגע בעדותו. וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ג ע"ב] גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות, ודייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעניה אמר להו (פרעון) [פרעוני], אלא לעולם קא סבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדריה ללוה יכלין למימר פרעניה למלוה, ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה. דש"מ דכיון דתקון רבנן שבועת היסת איעקר ליה מיגו מהכא, דהא אי אמרי אהדרניה ללוה מיחייבי לאשתבועי ליה שבועת היסת, כי אמרי פרעניה למלוה נוגעין בעדותן נינהו דקא פטרי נפשייהו משבועת היסת ואמטול הכי לא מהימנו. ואי ס"ד דגבי פסולא דנוגע בעדותו כי הוי סופו בכשרות אע"ג דתחילתו בפסלות נמי כשר, הכא כיון דאשתבעו ליה ללוה איפטרו להו מיניה לגמרי, ומהשתא לסהדו ליה למיפטריה ממלוה דלאו נוגעין בעדותן נינהו. אלא לאו ש"מ דכיון דתחילתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסילי.
תדע נמי דהא כי מקשינן עליה מתניתא דבני העיר שנגנב ספר תורה שלהן, דתני עלה אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, וקא מקשינן מינה עליה דשמואל אמאי ליסלקו נפשייהו בתרי מיניהו ולידון להו, ומדלא קא מקשינן עליה מדקתני אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ליסלקו נפשייהו בתרי מינייהו ולסהדו, ש"מ דגבי עדים מודי שמואל דכי הויא תחלתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסולין, דאי לא תימא הכי אדאקשי ליה דיינין דלא איירי בהו שמואל, מעדים דאיירי בהו שמואל הוה עדיף ליה לאקשויי, אלא משום דגבי עדים מודי שמואל דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, והכא גבי בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן כיון דבעינן סהדי דמסהדי דהאי גברא גנביה הויא לה תחלתו בפסלות, דההיא שעתא דאיתידע ליה לסהדא דהאי גברא גנביה אכתי לא איסתלק מיניה והוה אית ליה חולקא בגויה, ואע"ג דאסתלק מיניה בתר הכי והוה ליה סופו בכשרות פסול.
ושמעינן נמי דהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום, דוקא בשלא קנו מידו, אבל קנו מידו מסתלק. ואי קביל עליה אחריות, לא שנא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא ולא שנא דאתי מחמתיה משתעבד, דאי לא תימא הכי, גבי שותפין דקאמר שמואל מעידין זה על זה במידי דמסתלק מיניה וקביל עליה אחריות, אי אמרת לא משתעבד הדר קושיין לדוכתיה אמאי מעידין זה לזה. ושמעינן נמי דהא דאמר רבין בר שמואל משמא דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, לא תימא הני מילי היכא דבריר לן דאיכא בעל חוב, אלא אפילו היכא דלא בריר לן דאיכא עליה בעל חוב אין מעיד לו עליה, דמסתמא נמי חיישינן. ודייקינן לה להא מילתא מדקא פסיק ואמר המוכר סתמא ולא אשמעינן דיש עליו בעל חוב, ש"מ דמסתמא נמי חיישינן. ותו מדמקשינן מינה לשמואל דמיירי בסתמא, ש"מ דאפילו בסתמא נמי חיישינן, דאי לא תימא הכי מאי קושיין, אטו מי קאמר שמואל דאע"ג דאיתברר דאיכא עליה דהאי סהדא בע"ח ליזיל ולסהיד ליה לשותפיה, ועוד אמאי איצטריך גמרא לאוקומה לדשמואל גבי שותפין בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, לוקמה בסתמא דהויא מילי דשכיחא טפי, אלא משום דס"ל דמסתמא נמי חיישינן. ושמעינן נמי גבי המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, דכי אמרינן אין מעיד לו עליה, היכא דפריש עליה דלא קביל עליה אחריות ללוקח כלל מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא מיחייב לשלומי ליה ללוקח, וכ"ש היכא דמיחייב ליה ללוקח באחריות דאתיא מעלמא, אפילו היכא דלא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות, דמסתמא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דלוקח, וא"צ לומר היכא דקביל עליה אחריות בפירוש. אבל היכא דפריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא ולא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, ואין צ"ל היכא דפריש ליה דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה בלחוד, מעיד לו עליה, דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום אחריות דעלמא הא פריש ליה דלא מקביל לה עילויה, מאי אמרת הרי מעמידה לפני ב"ח, כיון דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה סוף סוף שלומי בעי ולאו נוגע בעדות הוא.
[ב"ב מ"ט ע"א] והא דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייקינן עלה פשיטא כיון דמשעבדי ליה לפירא פירא הוא דקאכיל הכא במאי עסקינן דאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן. וכי אמר לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן, וקמ"ל דאע"ג דמדינא אינו אוכל פירות בחייה כדרב כהנא, ואייתי סהדי דאכל פירות שלש שנים, לא קימא ליה חזקה, דאיתתא לגבי גברא ממחל מחלא. ושמעינן מינה דהיכא דכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך, אע"פ שלא קנו מידו אינו אוכל בחייה, דאי כשקנו מידו מאי איריא ארוסה אפילו נשואה נמי, אלא לאו בשלא קנו מידו. וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר [אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי] בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. הכא נמי כיון דמקמי דזכי בהני נכסי קא מתני לאיסתלוקי מינייהו, אע"ג דלא קנו מיניה מסתלק, דכיון דנסבה בתר הכי לא מהניא ליה תקנת חכמים למזכא בנכסי דידה, דמעיקרא לאו לתקנת חכמים קא נחית. ודוקא היכא דאמר לה אין לי בנכסיך ובפירותיהן, דאי לאו הכי אכיל פירי, כדקתני בהדיא בפרק הכותב לאשתו [כתובות פ"ג ע"א] דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה, ואוקימנא [שם] בכותב לה ועודה ארוסה.
